כתבו עלינו בעיתון

צריך להודות: הסיני של אהרוני הוא הטוב מסוגו בארץ

פת קואה ההרצליינית, יותר מכל מסעדה אחרת שאכלנו בה, היתה לנו בעיה קשה. בניגוד למנהגי, אין ברירה אלא לפתוח את הטור כבר בשורה האחרונה. פת קואה של ישראל אהרוני היא מסעדה עם אוכל מצוין, לא מתוחכם וירק מאד. מה עושים עם נתונים האלה? זו כבר שאלה קשה הרבה יותר.
כבר התייחסתי כאן בעבר לחידת המסעדות הסיניות בישראל. בשנות ה – 80 מסעדה סינית הייתה שם נרדף לתחכום ואקזוטיקה, בשנות ה -90 נפתחו עשרות מסעדות סיניות, ובשנות ה – 2000 נשארו רק עם אחרות שבאמת נושאות בגאון את השם "מסעדה סינית". כיום אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים, וגם זה בקושי, את המסעדות הסיניות הטובות שנשארו בישראל. אחת או שתיים בתל אביב, אחת באילת, עוד חמש או שש פזורות ברחבי הארץ וזהו. כדי לענות על הצורך באוכל אוריינטלי, נפתחו בארץ מסעדות תאילנדיות, יפניות ומסעדות שמשלבות בין מטבחי המזרח הרחוק.  
העיצוב.
פת קואה של אהרוני היא מהאחרונות ששומרות על התואר הברור "מסעדה סינית". העיצוב הוא סיני לייט שמזכיר את עיצוב המסעדות השיניות של שלנות ה – 80 עם הרבה פחות קיטש טעם קריצה לשנות ה – 2000. המלצרים, בדיוק כפי שהתרגלנו בשנות ה – 80, הם אוריינטליים למהדרין. לא יודע באיזו עדה אבל העיניים מלוכסנות כהלכה.
התפריט.
נשארנו עם האוכל. האוכל הסיני של אהרוני הוא הטוב מסוגו בארץ. עם ניסיון קשה להתווכח, ואהרוני, גם שנים לאחר שהפך לעיתונאי, לאיש טלוויזיה, לדי ג'י לעת מצוא, נשאר בסופו של דבר שף אוכל סיני מהטובים בארץ. כך שלא התפלאנו כשמרק הוון טון שלי היה הטוב ביותר שאכלנו בתחומי ישראל. מבחינתי, המרק הפשוט הזה הוא המבחן האולטימטיבי לשף אוריינטלי. אין בו הרבה, קצת מים, סויה, כמה סוגים של ירקות ותבלינים וכיסונים ממולאים בבשר. הוון טון שלו היה תענוג לחיך והוא לווה בירקות סיניים כבושים, שאמנם לא הוגשו בנדיבות לשולחן, אבל היו מדויקים וטעמם ובמרקם שלהם.
האוכל.
בארוחה עסקית שלקחנו (95 שקל עבור מנה עיקרית של קלמרי, מרק וקינוח ו – 74 שקל תמורת אותה קומבינציה עם מנה עיקרית של בקר), הזמנו קלמארי בנוסח סצ'ואן ובקר ברוטב פלפלים ופקאן. שוב, בפת קואה אין נפילות. הבשר לא במרכך, ואם כן הצליחו להסתיר את זה מאיתנו. הרוטב הורכב מרכיבים איכותיים והכל הגיע לשולחן טרי, מהביל ועשוי בדיוק במידה. בתוספת שתי קערות אורז שנכללות בארוחה העסקית, קיבלנו ארוחה עיקרית שהיא באמת תענוד לעיניים ובעיקר לחיך.
מנות אחרונות.
פלטת הקינוחים שהזמנו הייתה פחות טובה, אולי כי היא כללה קינוחים סיניים מסורתיים שמזכירים יותר מכל את שנות ה – 80. מה לעשות, אבל בננה מטוגנת ברוטב דביק, שכיכבה בחלומות הרטובים שלי בתור ילד, נראית היום כמו חלום מסויט. הגיע הזמן שאפילו מסעדה ששמורת על המסורת כמו פת קואה, שקלו להגיש קינוחים מערביים שיעשו חסד למנות המצוינות שקדמו להם.
המחיר.
אז אם הכל כל כך טוב איפה הבעיה? הבעיה טמונה בשני מקומות: במחיר ובתחכום. האוכל של אהרוני מנצל, אבל לא מפיל. מתקבל על הדעת שאוכל לא יפיל אותך מהכסא כשמדובר במסעדה זולה ועממית. ברגע שהחשבון מגיע ל – 194 שקל לזגו ועם שני בקבוקי שתיה קלה) ועוד לארוחה עסקית, הנורה האדומה מתחילה להבהב. עם כל הכבוד לאהרוני, אוכל סיני הוא פשוט, נגיש, זמין ועממי. מחיר של כמעט 200 שקל לזוג בארוחה עסקית, פשוט לא בא בחשבון. בפרט אם הארוחה לא כללה סטייק איכותי או יין והקינוח היה בסטנדרטים של גן.
שורה תחתונה.
א מה השורה התחתונה? שאלה טובה. אנחנו נחזור לפת קואה, האוכל פשוט טוב ומזכיר (וזו מחמאה) מסעדת רחוב ממוצעת בצ'יננה טאון של ניו יורק. מבחינתי אין מחמאה גדולה מזו, והמחמאות ירבו אם בפת קואה בכל זאת ייקחו לתשומת לבם את בעיית המחיר. אין מה לעשות, מסעדה זה לא רק אוכל אלא חבילה מלאה. אם תמחור המנות לא נכון, כל החבילה בסכנת פירוק. את השיקול ביחד למחיר יעשה כל אחד לעצמו. לטעמי זה מגדיר את המיון הסופי של המסעדה. מה שבטוח הוא שמבחינה קולינרית נטו, אם תבחרו ללכת לפת קואה ולשלם את המחיר המופרז, לא תצטערו. מדובר בסינית ראויה ביותר ולמעלה מכך.



יעוז סבר
זמן השרון, 06/09/2015